חלק ד'

יום שביעי בקמינו.

בימים האחרונים אני הולך הרבה והעומס מורגש. קניתי מקל הליכה גדול מעץ באחד הדוכנים בכפרים. לא האמנתי שאעשה זאת אבל זה עוזר לי המון. גם לאלמרי יש מקלות הליכה משלה. אך ההליכה קצת מכבידה עליה והיא עושה עצירות תכופות יותר. ביום החמישי שלי לקמינו, אלמרי החליטה לעצור ללילה באחד הכפרים. לאור מצבה, סיכמנו שאני ותומאס נמשיך בדרכנו וקבענו להיפגש עם אלמרי בהמשך.

מאותו יום, אני ותומאס הולכים ביחד כל הזמן. אנחנו באותו ראש ואנחנו גם מדברים הרבה במהלך ההליכה. הוא בחור טוב ויש על מה לדבר. על מה? על כל דבר בעצם: על הדרך, על הנופים, על התרבות הגרמנית בה חונך וגדל, על נצרות, על יהדות. הוא ביקר גם בישראל והיה מעניין לשמוע את חוויותיו משם. יש גם הרבה צחוקים בינינו וזה אחד הדברים החשובים.

תומאס רגיל לקמינו דה סנטיאגו. זו הפעם השלישית שהוא עושה אותו! והוא לא הראשון. לא האמנתי למשמע אוזניי, אבל הבנתי מאיפה זה מגיע. זהו מסע כל כך מיוחד שאתה לא רוצה שייגמר. החוויות שאתה אוסף והאנרגיות שאתה מקבל הופכות לסוג של התמכרות. לדבריו, דווקא הפעם הזאת, היא הפעם המוצלחת ביותר עבורו, הודות לי ולאלמרי. "החוויות המשותפות שלנו והצחוקים הופכות את הקמינו שלי למהנה הרבה יותר מהפעמים הקודמות, וכך למשמעותי יותר." הוא אמר לי.

זה גרם לי לחשוב. החיבור בין אנשים במסע ארוך, בו קשה לך פיזית ולעיתים גם נפשית, הוא אכן מאוד חשוב. אך עצם העובדה שאתה לא לבד, ושיש לצדך עוד חבר שעובר אתך את המסע הזה, מאוד מקל. מאוד מחזק. 

אישית, אני לא יודע איך הקמינו שלי היה נראה בלעדי תומאס ואלמרי. החיבור בינינו מעולה ועם הרבה אהבה. למדנו להכיר ולהסתדר אחד עם השני. בטוב וברע. גם כשקל וגם כשקשה.

כשאתה הולך הרבה קילומטרים, עם משקל כבד על הגב, אתה עלול להישבר. פיזית, אך בעיקר נפשית. ללכת מעל 20 ק"מ ביום, כל יום, במשך שעות, בגשם, בשמש, במישורים ובגבעות, בעליות ובירידות - זה חתיכת אתגר. אתה חייב הרבה מאוד אורך רוח, חוסן נפשי, סבלנות. לבד זה אפשרי, ואפילו מומלץ!

אך בזכות חבריי, המסע הפך קל יותר.

רגע של מנוחה

 

 

היום אני ותומאס עשינו משהו כמו 35 ק"מ. כואבות לי הרגליים ברמות אחרות. בימים האחרונים אנחנו קמים כל יום בשש בבוקר ומתחילים צעידה. כשאנחנו יוצאים מפתח האלברגה הכול עדיין חשוך מסביב, שקט ואין איש ברחובות. החיצים הצהובים שעל המדרכות וקירות הבתים מראים לנו את היציאה מן הכפר. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו חזרה בטבע.

חושך מוחלט, רק הפנסים שלנו מאירים את השביל. דממה, רק צעדינו נשמעים בעודנו דורכים על החצץ הרטוב מהטל של הלילה. קר מאוד, אנחנו עטופים בשכבות על גבי שכבות, מחכים שהגוף יתחמם תוך כדי הליכה. אני מסתכל למעלה. שמים זרועי כוכבים מקצה אחד של העולם למשנהו. כמה יפים הם. קשה שלא לבהות בהם. אני יכול להסתכל על הכוכבים שעות. יש בהם משהו מאוד מסתורי, מיסטי אפילו. אך יחד עם זאת אתה מרגיש שהם צופים עליך מלמעלה. סוג של הגנה עליונה. הרגשתי בטוח.

בדרך כלל אחרי שעה או שתיים של הליכה, כשעולה השחר, אנחנו עוצרים בפונדק הדרכים הראשון שאנחנו רואים, שם אנחנו אוכלים ארוחת בוקר קלה וממשיכים לדרכנו. שם גם אנחנו מחתימים את דרכון הצליינים שקיבלנו בתחילת המסע. ההחתמה היא חובה. רק כך נוכל לקבל את התעודה הרשמית על צליחת הקמינו.

בכל פונדק ובכל אלברגה לאורך הקמינו מצויה חותמת ייחודית איתה חותמים הצליינים בתאים הריקים שבדרכון המיוחד. בנוסף לחותמת, בעל הפונדק או האלברגה חותם את שמו ואת תאריך היום. כך יוצא שלאורך המסע, הדרכון מתמלא בחותמות עד אשר מגיעים לסנטיאגו. ורק לאחר שבדקו את החותמות וראו שאכן הצליינים צעדו רגלית את מספר הקילומטרים הדרושים לפני ההגעה לסנטיאגו, אז יוכלו לקבל את התעודה.

כמו שאמרתי קודם, זהו מסלול רשמי, מסודר ומאורגן.

אני ותומאס הולכים שעות על גבי שעות בכל יום. אנחנו מטפסים הרים וגבעות.
משוחחים המון תוך כדי הליכה ופשוט נהנים מהרגע. אני גם מצלם הרבה, בווידיאו. חשוב לי להנציח את החוויה הזאת "בשידור חי". אני מוסר את המצלמה שלי לתומאס כדי שיוכל לצלם אותי מסביר ומתאר את הרגע. כמו מנחה בתוכנית טלוויזיה.

1.10.12

תחנה שמינית: פאלאס דל ריי

עכשיו אני שוכב באלברגה שבפאלאס דל ריי וכותב. שקט פה מאוד. חלק מהצליינים ישנים, חלקם קוראים ספרים וחלקם מכינים את התיק למחר. השקט פה חשוב לכולם. זה גם מרגיע את הנשמה. במיוחד אחרי יום שלם של פעילות פיזית כבדה. עוד שלושה ימים נותרו לי להגיע לסנטיאגו ואני מרגיש שאני פה כבר חודש. מצד אחד אני משתוקק כבר להגיע ליעד. אך מצד שני, בא לי להמשיך ללכת.

ישנם צליינים שזה בדיוק מה שהם עושים. להגיע לסנטיאגו לא מספיק להם. הם רוצים להגיע עד סוף העולם. תרתי משמע. הם חוצים את סנטיאגו וממשיכים ללכת מערבה עוד מספר ימים עד שהם מגיעים לפיניסטרה - העיר הכי מערבית באירופה, ממש על האוקיינוס האטלנטי. שם, על פי המסורת של הקמינו, שורפים הצליינים את בגדיהם או כל חפץ אישי אחר שליווה אותם לאורך המסע כסמל על סיומה של תקופה.

 

נותרו לי עוד 80 ק"מ לסנטיאגו.

כמה קרוב ככה רחוק.

3.10.12

תחנה עשירית: ארקה

תחנה אחרונה לפני סנטיאגו.  

היה זה יום שבת. הלכתי עם תומאס 22 ק"מ. כשהגענו לארקה החלטנו להתפצל. תומאס תכנן להמשיך הלאה לסנטיאגו כדי להספיק להגיע למיסה של יום ראשון בצהריים. אומרים שלטקס המיסה בסנטיאגו יש אווירה מיוחדת. שונה מכנסיות רבות אחרות בעולם. תומאס נוצרי אדוק לכן המיסה בקתדרלה המפורסמת של סנטיאגו חשובה לו מאוד. על פי המסורת הנוצרית, שם קבור ג'יימס הקדוש או בשמו העברי יעקב בן זבדי. שמו גם מופיע בשם העיר סנטיאגו שפירושה "סנט" ו-"יאגו" – יעקב הקדוש. אותה קתדרלה בעיר היא התחנה הסופית לשם מגיעים בסוף המסע כל הצליינים. בלי קשר לדת או גזע. המסע הוא משמעותי עבור כל אחד ואחד מאתנו.

מחר זה היום הגדול - היעד הסופי של המסע אליו יצאתי לפני 9 ימים. רציתי להישאר לנוח בארקה לפני היום הגדול. דיברתי עם תומאס וקבענו שניפגש למחרת בסנטיאגו בשעה 12 בצהריים למיסה. היה לי עצוב קצת להיפרד ממנו כי התרגלתי לנוכחותו.  גם אם זה פחות מ-24 שעות. אבל זה טוב. יש לי כעת את הזמן לעצמי לשבת ולעכל שמחר אני עומד לסיים את הקמינו.

אני נרגש. עשרה ימים של הליכה עומדים להסתיים מחר בצהריים. מה עוד אפשר להגיד על המסע המופלא הזה. 254 ק"מ של כאבי רגליים איומים, נופים מדהימים, היכרויות מרתקות, שיחות נפש, חשבון נפש, אוכל טוב, מוסיקה, טבע ומה לא? שלב את כל אלה עם דרך מוגדרת ויעד סופי - והרי לך מסע עם משמעות.

............................................................................................................................

 

את הלילה שלפני היום הגדול אני מעביר באלברגה עם עצמי. מנסה לשחזר בדמיוני את המסע שעברתי עד כה. מאמץ פיזי אדיר בשביל שאינו נגמר. אילו תעצומות נפש נדרשתי אליהן כדי לשרוד את המסע זה. כמה נחישות, כמה עוצמה הייתי צריך בשביל זה. אבל זה חיזק אותי. והכי חשוב, שלמדתי משהו על עצמי ועל דרך ההתמודדות שלי עם החיים. שאני מוכן ללכת ימים שלמים, קילומטרים על גבי קילומטרים, כל יום, מהבוקר עד הלילה...כדי להגיע לנחלה שלי. 

לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אמצא את האושר בתוכי.