יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

חלק א' - ההתחלה


קמינו דה סנטיאגו

החיפוש אחר משמעות

 
מסע.
אני כל כך אוהב את המילה הזאת.
עבורי זו מילה שמסמלת שינוי, התפתחות, גילוי עצמי, הכרה ביכולתך.
כשחושבים על זה, במסע ישנם שלושה מרכיבים:
1.      המרכיב הפיזי - כשאתה צועד יום יום, עם משקל על הגב, עשרות קילומטרים.
זהו הכלי שיעזור לך להגיע ליעדך.
2.      המרכיב החווייתי - האנשים שאתה פוגש, המקומות שאתה עובר, הנופים שאתה רואה.
זהו התוכן שאתה יוצק לתוך הכלי.
3.      המרכיב התחושתי – אלו הן הרגשות שעולות בך בזמן המסע.
זהו בעצם המרכיב החשוב מכל - המשמעות של המסע עבורך.  

יומן מסע.
זה מה שכתבתי כשיצאתי לחפש אחר משמעות בספטמבר 2012.
באותה תקופה למדתי לקראת המבחנים הקשים לסיום תואר ראשון.
הרגשתי כלוא.
סגור בין 4 קירות בטון שלוחצים עליי ללמוד ולהשקיע כדי שייצא ממני משהו בעתיד.
או ככה לפחות שכנעה אותי הסביבה.
אולם כשסיימתי, הרגשתי סחוט. מרוקן. חלש.
הראש עבד שעות נוספות וזה השפיע עליי.
הייתי חייב להטעין את עצמי מחדש.
לפרוץ החוצה.
לשבור מסגרות.
לראות עולם.

אז מה עושים??

כיוון שאני אוהב טיולים וטבע התחלתי לחקור באינטרנט אחר טרקים נבחרים באירופה.
משהו קרוב, זול, כיפי ונוח.
מעין הליכה ארוכה כזאת. לראות נופים יפים, אולי גם לפגוש אנשים חדשים.
אך בעיקר רציתי טבע. המון טבע, לנשמה.
לספוג כל כך הרבה מהיופי הזה עד שלא יהיה מקום להכיל.
במילים אחרות, רציתי לעשות את מה שאני אוהב.


.................................................................................................................................
 

"כדי לשנות את העולם אתם חייבים סיפור טוב"
ד"ר לאנס ב. קרק, "חוכמת המנהיגות של אלכסנדר הגדול"

פרק א' - ההחלטה לצאת למסע

אני בן 28. כבר 5 שנים שאני לומד לתואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים באוניברסיטה.

אני מקדיש את עצמי ללימודיי בצורה טוטאלית. המבחנים של סוף התואר לא פשוטים בלשון המעטה, אבל אני חייב לסיים אותם. שלושה שבועות בהם אני מתכונן בבית מרגישים כמו נצח. "קדימה, עוד פוש אחרון", אני אומר לעצמי. "עוד מאמץ קטן ואתה שם."

 

אוקי, נשמתי עמוק, אני עושה את מה שצריך.

מתי כבר אסיים עם המחויבות המעיקה הזאת ואתחיל כבר לעשות עם עצמי משהו?
 
כל כך הרבה זמן אני נמצא בין קירות החדר, בבית, לומד למבחנים. הכול סוגר עליי.
אני חייב לצאת החוצה, חייב לנשום אוויר. להסתכל על העצים הירוקים, לשמוע את הציפורים מצייצות, לעצום את העיניים ולשאוף את האוויר הקר והרענן בבוקר סגרירי שכזה שזה עתה יצאה השמש. אחח כמה שאני מחכה לזה! לשוט במרחבים ירוקי העד. לפרוח. לעוף כמו ציפור. זה מי שאני.
 
התחלתי להרגיש רגש חזק מאוד. אש התחילה לבעור בי. אש שמשתוקקת לפרוץ החוצה.
רוצה חמצן. האש הזאת היא התשוקה שבי. לטבע, לשקט, לחופש. לעשות את מה שאני אוהב. את מה שבאמת אני רוצה.
 
אך רציתי לעשות גם משהו משמעותי. משהו באמת מיוחד. לא לעשות עוד "סתם" טיול, עוד "סתם" טרק. הרי העולם מלא בטרקים. איך אני אמצא את מה שאני מחפש?
 
לא ידעתי מה זה.
 
אבל הרגשתי.
 
ידעתי שאני אמצא את זה.
 
איכשהו.
 
 
 


 

......................................................................................................................................................................


 



"כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך"
פאולו קואלו, "האלכימאי"
 
יולי 2012, סיימתי את המבחנים. אני יושב עם חבר בבית קפה ברחוב דיזינגוף בתל אביב.
אנחנו מדברים על הלימודים ועל הרצון שלי לצאת לטבע, לנופים ולשקט. "אני חייב מסלול ארוך בן יותר משבוע", אני אומר לו. "אני רוצה הרבה זמן כדי להירגע ולהטעין את המצברים". הייתי חייב את זה לנפש.


בעצם מה שעשיתי הוא שחיפשתי עזרה והתחלתי לחשוב בקול איך אני עושה את זה.
על מה לא חשבתי: על טיול נופים בשוויץ, טרק בגיאורגיה, אפילו לטפס על הפסגות המושלגות של הרי האלפים והדולומיטים. לכבוש את העולם רציתי! לעשות משהו שבחיים לא עשיתי - לצאת לבד למסע באירופה. רק אני והטבע בהרמוניה מושלמת.


אבל יש משהו בטרקים האלה שלא מדבר אליי, שזה "רגיל" מדי.
הרי נופים? יש.
מסלול? יש.
הרפתקה? יש.
אך חסר לי משהו. משהו מעבר. משהו ייחודי עם ערך. משהו משמעותי יותר.
משהו רוחני.


ואז זה הגיע. כאילו משמיים.
תוך כדי דיבור הוא אומר לי: "למה שלא תעשה את הקמינו דה סנטיאגו?"
– "קמינו דה סנטיאגו?!" אני שואל בפליאה. "מה זה?"

כאן הוא מתחיל לפרט. מסתבר שהוא קרא ספר של הסופר פאולו קואלו בשם "יומנו של מכשף". שם מסופר על פאולו קואלו עצמו שעשה מסע בספרד הקרוי קמינו דה סנטיאגו – מסע עלייה לרגל לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago De Compostela) ועבר שם חוויה רוחנית מאין כמוה.

זהו זה!
ראיתי את האור!

אומרים שאין שום דבר שקורה לנו סתם.

מצאתי את מה שחיפשתי.


 
 
פרק ב' – התארגנות

אני חופר ומעמיק באינטרנט. הופך כל פיסת אבן כדי למצוא כמה שיותר פרטים ומידע על המקום. קמינו דה סנטיאגו (דרך סנטיאגו) קיימת מעל לאלף שנה והיא הייתה אחד משלושת נתיבי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות בימי הביניים, יחד עם נתיבי העלייה לרגל לעיר רומא ולירושלים. הדרך הזאת ארוכה ביותר (כ- 800 ק"מ) ומתחילה רשמית בצרפת, חוצה את הגבול לספרד וממשיכה לרוחב המדינה ממזרח למערב עד לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה – העיר בה נמצאת הקתדרלה המפורסמת שבה, על פי המסורת הנוצרית, קבור ג'יימס הקדוש. בימי הביניים, היא אכן נחשבה למסלול עלייה לרגל לעיר סנטיאגו, אך בעשורים האחרונים הפכה דרך זו לטרק מאורגן, מסודר, נוח ומושלם עבור אוהבי הליכות וטיולים בחיק הטבע.

"מעולה!"
אני מחליט ללכת על זה ויהי מה.

אני בונה לעצמי רשימת ציוד ונעזר בכל מה שאני יכול באינטרנט. בתוך כל החיפושים, אני מגיע לאתר: "המדריך העברי לקמינו דה סנטיאגו". בין כל הטיפים המעניינים המוצעים כאן אני מוצא חלק המתייחס לחלוקת הימים: חלוקה מוצעת של הקמינו לפי ימי הליכה, רמת הקושי, האטרקציות בדרך ועוד. זה מה שאני צריך. זה יהיה "המפה" שלי בדרך.

יש לי ניסיון קודם בטרקים מדרום אמריקה, אך לא יותר מארבעה ימים בשטח. הפעם זה יהיה שונה. אני מחליט לעשות את הקטע בין העיר אסטורגה שבצפון ספרד וללכת עד לסנטיאגו. המסע הזה הולך להיות בן עשרה ימים. למרבה המזל, הלינה היא בהוסטלים לאורך הדרך. אותם הוסטלים נקראים אלברגות, כאשר לילה באלברגה (Albergue) עולה 5 יורו בלבד. זהו מחיר מיוחד לכל העולים לרגל. מה שטוב הוא, שאתה מגיע לאלברגה לישון ולקום למחרת להמשך המסע. לא צריך לקחת אוהל ולא שק שינה. אם אצטרך משהו פשוט אקנה שם. תענוג.

אוקי אבל מה עם שאר הדברים?
בוא נראה:
- כושר? יש.
- סחיבת משאות כבדים? עוד מהשירות בגולני.
- תרמיל ונעלי טרקים? מדרום אמריקה.
- תאריך? תחילת הסתיו, סוף ספטמבר תחילת אוקטובר. העונה הטובה.
- כסף? לא צריך הרבה. אני קורא שמוציאים בין 20-30 יורו ביום כולל לינה.
- רצון?? כמובן.

בהצלחה!
 
 
.................................................................................................................................



 

"יש רק כישלון אחד בחיים – לא לנסות"
רובין שארמה, "גלה את ייעודך"

 
אני מרגיש טוב. הכול כמעט כבר מוכן. נותר לי רק להודיע לכל שאני נוסע לעשות טרק באירופה ואעדר לשבועיים. אך לפתע החלו להתעורר בי "מכשולים". אני מזהה אותם. "מכשולים רגשיים" אני קורא להם. אלה אותם "מכשולים" שמעוררים בך ספקות לגבי הדרך שלך בחיים. זהו אותו הפחד, שאומר לך שתיכשל ולא תסתדר. אבל איכשהו הלב תמיד יודע מה הוא עושה.


האמת היא שבתחילה לא רציתי לצאת לקמינו לבד. אך יחד עם זאת, הייתה לי התחושה שאני מסוגל לעשות את זה. שאני חייב לעשות את זה. בשביל עצמי. בלי להיות תלוי באף אחד. אני מדבר עם כמה מחבריי כדי לבדוק מי מהם מעוניין להצטרף. הם לא בראש שלי. מאכזב מעט, אך זו זכותם. לוותר?? "ממש לא! זה החלום שלי", שכנעתי את עצמי.

אני מדבר גם עם ההורים, שכמובן מתוך דאגה, מנסים לשכנע אותי להישאר בארץ ולסיים עם שתי עבודות הגמר שנותרו לי בתואר. "אחרי זה צא לטייל", הם אומרים לי. אני מבין אותם. אך בשבילי זה יותר מ"סתם טיול". אני חייב את זה. אני צריך את זה. אני לא רואה את עצמי מעביר עוד שנה כדי לסיים עם הלימודים האלה. אני צריך משהו לנשמה ואני צריך את זה עכשיו. לא אחר כך. אם לא אעשה זאת לא אסלח לעצמי לעולם. החרטה הכי גדולה היא לדעת בדיעבד שיכולת לעשות משהו בשביל עצמך ולא עשית. לא יכולתי להשלים עם זה. זה הזמן שלי עכשיו, אין לי זמן אחר.

זו הייתה אותה האש שדיברה מתוכי.

"אני טס לספרד לעשות מסע בן 10 ימים בקמינו דה סנטיאגו" אני מודיע לכולם.
- "מה יש לך לעשות שם?", "מה אתה טס לבד?", "למה 10 ימים?" שואלים אותי.
עכשיו אולי להם זה נשמע מוזר, אבל לי זה ברור כשמש. שום דבר לא יוכל להסיט אותי מן הדרך המקודשת שלי להגיע אל היעד הנכסף. אני יודע שאני עושה משהו בשבילי, לנפש. וזה מבחינתי הכי חשוב. יש גם ששואלים: "מאיפה האומץ?!" אז זהו, שאני לא קורא לזה "אומץ". אני קורא לזה רצון, נחישות, תשוקה. לעשות מה שבא לך בלי לשאול אף אחד. לעשות משהו שאתה יודע שיעשה לך טוב וללכת על זה בכל הכוח. בלי להסתכל לאחור.



 
 
פרק ג' – ספרד

אני נוחת במדריד בשעות הערב. לבד. ארץ זרה, אנשים זרים. מזל שאני עדיין שולט בשפה המקומית. למדתי לדבר ספרדית עוד בטיול הגדול שלי לדרום אמריקה. אז טיילתי 9 חודשים והצלחתי לשמר את השפה עד היום, 6 שנים אחרי. לפחות את הבסיס.

אני יוצא משדה התעופה, עולה על מונית ומגיע למלון שהזמנתי במרכז העיר. לאחר צ'ק-אין קצר, אני עולה לחדר ונזרק על המיטה. זהו, הגעתי. מקלחת ולישון. מחר בבוקר צריך להגיע לתחנה המרכזית ולתפוס אוטובוס לעיר אסטורגה שבצפון המדינה.
שם אתחיל את המסע שלי.

 

 

 

 

יום שני, 5 באוקטובר 2015

חלק ב'


מסע אל הלא נודע - קמינו דה סנטיאגו

בחרתי באסטורגה בתור נקודת ההתחלה שלי בגלל שלוש סיבות:
1)     העיר קרובה יחסית למדריד. תענוג.
2)     המרחק ממנה לסנטיאגו עומד על כעשרה ימים. כמו שרציתי.
3)     השמועות אומרות שמאסטורגה עד לסנטיאגו הנוף רק הולך ומשתפר. מצוין!

תחנה מרכזית. בוקר קריר במדריד. הטמפרטורה עומדת על 18 מעלות. אני מקווה שגם בקמינו מזג האוויר יהיה כך ועם הרבה שמש. למרות שהתחזית לא מבשרת טובות ושיש הרבה גשם. אך אני מקווה לטוב. תופס אוטובוס ויוצא לדרך.

...........................................................................................................................................

 לאחר נסיעה חביבה של כ-3 וחצי שעות אני מגיע לאסטורגה. עיר מודרנית וקטנה עם כנסיות עתיקות ומסעדות המקיפות את הכיכר המרכזית. אני מתחיל ללכת לכיוון האלברגה בו אשן הלילה, שאת כתובתו רשמתי מבעוד מועד.
ואז, בעודי צועד, "המכשולים" החליטו לקפוץ לביקור שני. אני כבר מכיר את שיטת הפעולה שלהם. שואלים אותי שאלות ומנסים בכך לערער את ביטחוני. זה חלחל. אני מתחיל לשאול את עצמי שאלות בלי סוף:
"מה לעזאזל אני עושה פה?? ועוד לבד?!!"
"מה קשור עכשיו באמצע החיים לצאת ולעשות טרקים בעולם?"
"האם אני עושה את הדבר הנכון? אולי טעיתי איפשהו בדרך? אולי מיהרתי מדי? איך אני אסתדר? מדוע, למה, כמה ואיך...?????"

אוווופפ די! זהו. פה אני עוצר. אני חייב להוציא ממני את כל המחשבות השליליות האלו. להיות נקי, לחשוב נקי. אני חייב לשכנע את עצמי שיהיה בסדר, שהכול לטובה. הרי אני כבר פה. הגעתי לאסטורגה. אין דרך חזרה. "קדימה, תתאפס על עצמך וצא למסע של חייך. לך תדע מה יוליד יום".

נרגעתי. באמת שאני לא יודע למה לצפות. אני מרגיש שמשהו טוב עומד לקרות אך לא יודע מה הוא. אי הוודאות הזאת יכולה לשגע אותך אך גם לסקרן אותך בו זמנית. פחד, דאגה וחוסר אונים מהולים בשמחה, התרגשות וציפייה. תחושה פתלתלה כזאת שמצד אחד מוזרה ומלחיצה אך גם מאוד נעימה ומלטפת. ככה אני יוצא לדרך.


יום ראשון, 4 באוקטובר 2015

חלק ג'


"התבונן עמוקות בטבע, ואז תבין הכול טוב יותר"

אלברט איינשטיין
 
אני עוקב אחר החצים הצהובים כדי לא לאבד את הדרך. הם מובילים אותי למישור רחב ידיים. זרדים חומים ושיחים ירוקים שוטפים את הסביבה. אני מסתכל קדימה על השביל ורואה שלושה צליינים: גבר ואישה בשנות ה-40 לחייהם ועוד אישה צעירה נוספת. דרכנו נפגשות.
"Buen camino!" אני מברך אותם בספרדית. זאת ברכת הקמינו המפורסמת שמשמעותה "דרך צלחה!" הם מסתכלים אליי ומחייכים. "Buen camino!" הם משיבים.
 
אנחנו ממשיכים ללכת באותו קצב ללא מילים. אני פונה אל האדון ושואל באנגלית "מאיפה אתם?" "ארה"ב", הוא עונה "ואתה?"
- "ישראל."
"אהה" הוא מחייך ואומר "אתה רחוק מאוד מהבית." חייכתי חזרה. "דווקא יחסית קרוב", השבתי.
"בין 4 ל-5 שעות טיסה. לא ביג דיל".
אנחנו מתוודעים אחד לשני ומתחילים לדבר על נושאים ברומו של עולם: היחסים עם ארה"ב, המצב הפוליטי בארץ, הסכסוך הישראלי פלשתיני. פוליטיקה בעיקר.
 
גם על הקמינו אנחנו מדברים. "שתדע שרגלינו דורכות על שביל שהרומאים בכלל בנו לפני יותר מ-1000 שנה!" הוא אומר נרגש. לפתע הוא שואל אותי שאלה מעניינת שלא ציפיתי לשמוע. "תגיד, אני סקרן, למה אתה עושה את הקמינו?"
וואו!
שאלה טובה באמת... "למה?"
ברור לי שהוא מצפה לתשובה אחרת חוץ מ-"אני הולך לסנטיאגו כמו כולם." השאלה גורמת לי לחשוב. מה המשמעות של הקמינו בשבילי בעצם? למה יצאתי למסע הזה?
 
ניסיתי לסכם את הכול במשפט אחד: "אני מניח שאני פשוט אוהב את השלווה שבטבע."
"אני מסכים אתך", אמר. "ואתה?" שאלתי.
"אני פה בגלל אשתי." השיב, בעודו מסמן לי עם ראשו לעבר אשתו מאחור שצועדת ומשוחחת עם הבחורה הצעירה שהכירה בקמינו. "הוריה של אשתי נפטרו לפני מספר חודשים, לכן היא החליטה לצאת למסע הזה כדי לחשוב. זו הדרך שלה לעכל את האובדן."
............................................................................................................................
 
המשכנו לשוחח עד שדרכנו נפרדו. האמריקאים נשארו לנוח במסעדת דרכים קטנה ואני המשכתי הלאה לכפר ראבאנאל. הכפר בו אשן הלילה. נפרדנו לשלום וייחלנו להיפגש שוב בימים הבאים.
 
חשבתי רבות על השיחה בינינו ועל הקמינו. יכול להיות שכל חבריי לצעידה, כולל אותי, עושים זאת בגלל כאב אישי מסוים? איזשהו פצע נסתר שמסרב להגליד, ואנו, הצליינים, מחפשים את התרופה אליו כאן בטבע? אולי התרופה כבר נמצאת בתוכנו, רק הקמינו עוזר לנו לגלות אותה. אומרים שהזמן מרפא את הכול. אך פה כנראה התהליך הוא מואץ. מה שכן, הקמינו הוא משהו מיוחד. אנשים פשוט עוזבים את חייהם ומתחילים ללכת. אולי כאן, בטבע, בשקט, יקבלו תשובות לשאלותיהם. או כך לפחות הם מקווים.
 
 
25.9.12
תחנה שנייה: ראבאנאל
 
14:30 בצהריים. הגעתי לראבאנאל. יום ראשון לקמינו והגוף שלי כואב. הלכתי 20 ק"מ היום. אני פונה לאלברגה המקומי, עושה צ'ק אין זריז ונכנס לחדר הגדול המשותף. בחדר ישנן 30 מיטות קומתיים לערך. ללא סדין, שמיכה או כרית. למזלי, קניתי שמיכת צמר באסטורגה. היא אמורה להספיק לי. להבדיל ממזג האוויר הקר בחוץ, בתוך החדר חם ונעים.
 
יש פה גם מספר צליינים שהספיקו להגיע לפניי. חלקם ישנים שנת צהריים, אחרים קוראים ספר או מארגנים את התיק לקראת המסע מחר. דממה בחדר וכולם שומרים על השקט והמנוחה בצורה מופתית. זה מה שאני צריך אחרי יום ארוך של הליכה. אני נכנס בעדינות, מוצא לי מיטה פנויה ומוריד לאט את המוצ'ילה מעל גבי. איזו הקלה!
אני מתיישב על הרצפה ומתחיל לעשות מתיחות. הרגליים כואבות אך חייב למתוח את השרירים שלא ייתפסו למחרת. אני נח מספר רגעים ומתרומם לאט לארגן את חפציי. החולצה רטובה מזיעה. אני מתפשט ופונה למקלחת. המים קפואים, אך אין ברירה. אני מתקלח במהירות וחוזר לחדר.
 
לבוש בגדים חמים, אני נשכב על המיטה ופותח את היומן: "שקט. עוד מספר שעות כיבוי אורות והולכים לישון. זמן לעכל את החוויה. יש משהו קסום בקמינו דה סנטיאגו. הטבע, הנופים, השקט. באופן טבעי אני מוצא את עצמי מדמיין וחושב על רוחניות, על משמעות. יש זמן לזה עכשיו. במרוצת החיים אין זמן לחשוב. ואם אתה חושב, אז אתה "מבזבז" את הזמן שלך כי יש דברים חשובים יותר.
אבל צריך לזה זמן. אי אפשר לרוץ כל היום. אפשר גם ללכת, כאן, בקמינו.
להאט את הקצב, להירגע, ליהנות מהנוף ופשוט לחשוב. גם להיות בשקט מוחלט זה בסדר. פשוט ליהנות מהרגע.
 
ימים רבים עוד לפניי וההתרגשות בשיאה. אילו נופים אראה, מי האנשים שאפגוש, לאילו תובנות חדשות אגיע. נראה כי הדרך לסנטיאגו רצופה בשאלות מסתוריות. אולי הטבע יספק לי את התשובות."

 
 
27.9.12
תחנה רביעית: קאקאבלוס
 
זה היום השלישי שלי בקמינו. בכל יום נפתחים בפניך עוד ועוד נופים של צמחייה עשירה והרים ירוקים. יש המון טבע מסביב ושקט, כמו שאני אוהב. אם משעמם אז אני שם קצת מוסיקה באוזניות.
הקמינו שונה באופיו ובמהותו מכל טרק אחר שאני מכיר. השביל עצמו מאוד מסודר, מאורגן, משרת את המטיילים למיניהם. ראשית כל הוא ברור וניתן לזהותו ללא קושי. אין צורך במפה כי את כיוון ההליכה מסמנים החיצים הצהובים וסמלי הקמינו השונים. במידה ומרגישים רעב, ניתן תמיד לעצור בפונדק דרכים קטן על הדרך ללא צורך בבישולים. ואת הלילה מעבירים בהוסטל זול אחרי מקלחת חמה וארוחה טובה. הוצאה כוללת של בין 20-30 יורו ליום.
מושלם.
 
אני פוגש פה צליינים מכל העולם. השיחות מתחילות בהיכרות ראשונית בסיסית עם שאלות כמו "מה שמך?" או "מאיזה ארץ אתה?"
ישנן שיחות שמתארכות ומעמיקות יותר. ישנן שיחות שמגיעות לשאלה: "למה?"
"למה החלטת לצאת לקמינו? מה המשמעות שלו עבורך?"
אז כאן התשובה משתנה בין אחד לשני. אך בלי שום ספק, לכולם דבר אחד משותף: הם מגיעים לקמינו כדי למצוא תשובות. פתרונות לבעיותיהם. מזור למכאוביהם.
 
פגשתי בחור ספרדי אחד. הוא סיפר שפוטר מעבודתו שהייתה כל עולמו במשך שנים. הוא עבד בתור מורה לספורט לילדים בבית ספר ומאז מתקשה למצוא עבודה. הוא הגיע לקמינו כדי למצוא פתרונות. אולי לקבל אנרגיות מהטבע, שייתנו לו את הכוח להמשיך במסע הזה של החיים. אני חושב שכולנו צריכים את זה לפעמים. לעצור לרגע את המרוץ ולהתבונן סביב. לחשוב.
 
הקמינו הוא מאוד אישי. אומנם כולנו הולכים בשביל אחד, בכיוון אחד, ליעד אחד.
אבל המסע הרוחני שכל אחד עובר הוא אינדיבידואלי. זה לא רק ההתמודדות הפיזית עם תנאי הטבע. זה גם, ובעיקר, התמודדות רוחנית. ההתמודדות עם העולם המקיף אותך. זה החוזק הפנימי שלך. האמונה שלך בעצמך וביכולתך לשרוד בעולם משוגע רוויי יצרים. זה מה שאני צריך. שינוי.
 
היום הצטלבה דרכי עם תומאס ואלמרי! אותם אנשים יקרים שפגשתי בתחילת הקמינו באסטורגה. זיהיתי אותם מרחוק צועדים יחד. המפגש היה מרגש. שמחתי לראות אותם והם אותי. שאלו אותי אם אני נהנה ואיך החוויה עד כה. לפי החיוך על פניי, הם הצליחו להבין את התשובה.
 
התחלנו ללכת יחד שלושתנו. סיפרתי להם שאת ליל אמש העברתי באלברגה קטן בעיר מולינאסקה.עיר פסטורלית מאוד יפה וירוקה, מוקפת הרים עם נחל זורם במרכזה. כמו באגדות.
 
 
 
 
 
 
 
 
סיפרתי להם על האנשים שפגשתי בדרך ועל הסיפורים המעניינים ששמעתי.
הם ידעו על מה אני מדבר. כולנו חלק מאותה חוויה ענקית.
 
בעודנו משוחחים, אנחנו עוברים שוב ליד מצבת אבן ועם אבנים מונחות על גביה.
"מהן אותן האבנים הקטנות המונחות על גבי המצבות המפורסמות?" אני שואל את חבריי.
"האם יש להן משמעות מסוימת?"
תומאס משיב: "כל אבן מסמלת כאב רגשי מסוים."
"מה זאת אומרת?" אני שואל אותו.
הוא ממשיך: "אנשים מגיעים לקמינו במטרה להירפא, להיטהר, לשכוח ממשקעי העבר המכאיבים ולהמשיך הלאה לחיים חדשים. זאת המשמעות של עולה הרגל."
"אז איך עובד התהליך?"
"זהו מנהג מפורסם בקמינו" אומר תומאס. "בתחילת המסע, אנשים לוקחים איתם מספר אבנים כמספר החוויות בחייהם שהותירו בהם צלקות או רגשות כואבים. במהלך המסע, הם נזכרים באותן חוויות שליליות ומנסים להסתכל עליהן בצורה אחרת, מזווית אחרת, על מנת לפתור את הבעיה ולהתנקות."
"הבנתי. אז ברגע שהצליחו להתגבר על אותה חוויה, הם משאירים אבן אחת על אחת המצבות שבדרך, נכון?"
"בדיוק", אומר תומאס. "ברגע שהם מוכנים מספיק נפשית לשחרר את הרגש הכואב מהמערכת, הם משאירים אותו בצורת אבן על המצבה וממשיכים הלאה. האבנים, כמו אותן רגשות, הן כבדות. לכן בכל פעם שאתה משחרר אבן אחת בדרך אתה נעשה קל יותר.
זהו תהליך עוצמתי מאוד וסמלי מאוד."
 
מדהים. הצלחתי להבין על מה תומאס דיבר. זה באמת מה שהקמינו עושה לך, גם אם אתה לא ממש מתכוון לכך. הוא עוזר לך להשלים את עצמך. כמו פאזל המפוזר לאלפי חלקים.
זהו אכן מסע רוחני. תרפיה לנפש.
 

אחרי יום ארוך של הליכה הגענו לאלברגה בקאקאבלוס. אחרי מנוחה ומקלחת קצרה הלכנו לאכול במסעדה המקומית. החיבור בינינו טוב. אנחנו מדברים על הכול. אנחנו גם צוחקים הרבה וזה הכי חשוב. האווירה היא שמחה וחיובית.
שעות המנוחה בסוף כל יום הן מאוד חשובות. לא רק כדי להרגיע את הגוף והנפש. אלא גם לחזק את הקשרים שיצרנו עם האנשים במהלך הקמינו. מעין זמן איכות של העולים לרגל. זאת הרגשה מאוד טובה. באופן טבעי אנחנו מתעניינים אחד בשני במוצא ובתרבות. משתפים בחוויות אישיות, מספרים סיפורים. ישנים באותו חדר, אוכלים מאותו שולחן, צוחקים הרבה. ממש חיים ביחד כקהילה. זה מחזק אותך.
 
חזרנו מהמסעדה עייפים אך מרוצים. נכנסתי לחדר ופשוט צנחתי על המיטה תוך כדי פליטת אנחה משחררת. הרגשתי זרמים ברגליים. צעדתי היום הרבה. כפות הרגליים, במיוחד מאחורה מעל העקבים, כואבות תופת. בגלל זה אני צועד לאט. לפעמים גורר את עצמי. אבל החוויה מחפה על הכול.
 
כבר שלושה ימים אני בקמינו ולא רוצה שייגמר. קבעתי עם תומאס ואלמרי לצאת ב-6 בבוקר מהאלברגה. הכול כבר מוכן לקראת מחר. עוד נופים יפים, עוד כפרים עתיקים. כיף.