"התבונן
עמוקות בטבע, ואז תבין הכול טוב יותר"
אלברט
איינשטיין
אני עוקב אחר החצים הצהובים כדי לא לאבד את הדרך. הם מובילים אותי למישור
רחב ידיים. זרדים חומים ושיחים ירוקים שוטפים את הסביבה. אני מסתכל קדימה על השביל
ורואה שלושה צליינים: גבר ואישה בשנות ה-40 לחייהם ועוד אישה צעירה נוספת. דרכנו נפגשות.
"Buen camino!" אני מברך אותם בספרדית. זאת ברכת הקמינו המפורסמת שמשמעותה "דרך
צלחה!" הם מסתכלים אליי ומחייכים. "Buen camino!" הם משיבים.
אנחנו ממשיכים ללכת באותו קצב ללא מילים. אני פונה אל האדון ושואל
באנגלית "מאיפה אתם?" "ארה"ב", הוא עונה
"ואתה?"
- "ישראל."
"אהה" הוא מחייך ואומר "אתה רחוק מאוד מהבית." חייכתי
חזרה. "דווקא יחסית קרוב", השבתי.
"בין 4 ל-5 שעות טיסה. לא ביג
דיל".
אנחנו מתוודעים אחד לשני ומתחילים לדבר על נושאים ברומו של עולם: היחסים
עם ארה"ב, המצב הפוליטי בארץ, הסכסוך הישראלי פלשתיני. פוליטיקה בעיקר.
גם על הקמינו אנחנו מדברים. "שתדע שרגלינו דורכות על שביל
שהרומאים בכלל בנו לפני יותר מ-1000 שנה!" הוא אומר נרגש. לפתע הוא שואל אותי
שאלה מעניינת שלא ציפיתי לשמוע. "תגיד, אני סקרן, למה אתה עושה את
הקמינו?"
וואו!
שאלה טובה באמת... "למה?"
ברור לי שהוא מצפה לתשובה אחרת חוץ מ-"אני הולך לסנטיאגו כמו
כולם." השאלה גורמת לי לחשוב. מה המשמעות של הקמינו בשבילי בעצם? למה יצאתי
למסע הזה?
ניסיתי לסכם את הכול במשפט אחד: "אני מניח שאני פשוט אוהב את
השלווה שבטבע."
"אני מסכים אתך", אמר. "ואתה?" שאלתי.
"אני פה בגלל אשתי." השיב, בעודו מסמן לי עם ראשו לעבר אשתו
מאחור שצועדת ומשוחחת עם הבחורה הצעירה שהכירה בקמינו. "הוריה של אשתי נפטרו לפני מספר חודשים, לכן היא החליטה לצאת
למסע הזה כדי לחשוב. זו הדרך שלה לעכל את האובדן."
............................................................................................................................
המשכנו לשוחח עד שדרכנו נפרדו. האמריקאים נשארו לנוח במסעדת דרכים
קטנה ואני המשכתי הלאה לכפר ראבאנאל. הכפר בו אשן הלילה. נפרדנו לשלום וייחלנו
להיפגש שוב בימים הבאים.
חשבתי רבות על השיחה בינינו ועל הקמינו. יכול להיות שכל חבריי לצעידה,
כולל אותי, עושים זאת בגלל כאב אישי מסוים? איזשהו פצע נסתר שמסרב להגליד, ואנו,
הצליינים, מחפשים את התרופה אליו כאן בטבע? אולי התרופה כבר נמצאת בתוכנו, רק הקמינו
עוזר לנו לגלות אותה. אומרים שהזמן מרפא את הכול. אך פה כנראה התהליך הוא מואץ. מה שכן, הקמינו הוא משהו מיוחד. אנשים פשוט עוזבים את חייהם ומתחילים
ללכת. אולי כאן, בטבע, בשקט, יקבלו תשובות לשאלותיהם. או כך לפחות הם
מקווים.
25.9.12
תחנה שנייה: ראבאנאל
14:30 בצהריים. הגעתי לראבאנאל. יום ראשון לקמינו והגוף שלי כואב. הלכתי
20 ק"מ היום. אני פונה לאלברגה המקומי, עושה צ'ק אין זריז ונכנס לחדר הגדול
המשותף. בחדר ישנן 30 מיטות קומתיים לערך. ללא סדין, שמיכה או כרית. למזלי,
קניתי שמיכת צמר באסטורגה. היא אמורה להספיק לי. להבדיל ממזג האוויר הקר בחוץ,
בתוך החדר חם ונעים.
יש פה גם מספר צליינים שהספיקו להגיע לפניי. חלקם ישנים שנת צהריים,
אחרים קוראים ספר או מארגנים את התיק לקראת המסע מחר. דממה בחדר וכולם שומרים על
השקט והמנוחה בצורה מופתית. זה מה שאני צריך אחרי יום ארוך של הליכה. אני נכנס בעדינות, מוצא לי מיטה פנויה ומוריד לאט את המוצ'ילה מעל גבי.
איזו הקלה!
אני מתיישב על הרצפה ומתחיל לעשות מתיחות. הרגליים כואבות אך חייב
למתוח את השרירים שלא ייתפסו למחרת. אני נח מספר רגעים ומתרומם לאט לארגן את
חפציי. החולצה רטובה מזיעה. אני מתפשט ופונה למקלחת. המים קפואים, אך אין ברירה. אני
מתקלח במהירות וחוזר לחדר.
לבוש בגדים חמים, אני נשכב על המיטה ופותח את היומן: "שקט. עוד
מספר שעות כיבוי אורות והולכים לישון. זמן לעכל את החוויה. יש משהו קסום בקמינו דה
סנטיאגו. הטבע, הנופים, השקט. באופן טבעי אני מוצא את עצמי מדמיין וחושב על רוחניות,
על משמעות. יש זמן לזה עכשיו. במרוצת החיים אין זמן לחשוב. ואם אתה חושב, אז אתה "מבזבז"
את הזמן שלך כי יש דברים חשובים יותר.
אבל צריך לזה זמן. אי אפשר לרוץ כל היום. אפשר גם ללכת, כאן, בקמינו.
להאט
את הקצב, להירגע, ליהנות מהנוף ופשוט לחשוב. גם להיות בשקט מוחלט זה בסדר. פשוט ליהנות מהרגע.
ימים רבים עוד לפניי וההתרגשות בשיאה. אילו נופים אראה, מי האנשים
שאפגוש, לאילו תובנות חדשות אגיע. נראה כי הדרך לסנטיאגו רצופה בשאלות מסתוריות. אולי
הטבע יספק לי את התשובות."
27.9.12
תחנה רביעית: קאקאבלוס
זה היום השלישי שלי בקמינו. בכל יום נפתחים בפניך עוד ועוד נופים של צמחייה
עשירה והרים ירוקים. יש המון טבע מסביב ושקט, כמו שאני אוהב. אם משעמם אז אני שם
קצת מוסיקה באוזניות.
הקמינו שונה באופיו ובמהותו מכל טרק אחר שאני מכיר. השביל עצמו מאוד
מסודר, מאורגן, משרת את המטיילים למיניהם. ראשית כל הוא ברור וניתן לזהותו ללא
קושי. אין צורך במפה כי את כיוון ההליכה מסמנים החיצים הצהובים וסמלי הקמינו
השונים. במידה ומרגישים רעב, ניתן תמיד לעצור בפונדק דרכים קטן על הדרך ללא צורך
בבישולים. ואת הלילה מעבירים בהוסטל זול אחרי מקלחת חמה וארוחה טובה. הוצאה כוללת
של בין 20-30 יורו ליום.
מושלם.
אני פוגש פה צליינים מכל העולם. השיחות מתחילות בהיכרות ראשונית
בסיסית עם שאלות כמו "מה שמך?" או "מאיזה ארץ אתה?"
ישנן שיחות שמתארכות ומעמיקות יותר. ישנן שיחות שמגיעות לשאלה: "למה?"
"למה החלטת לצאת לקמינו? מה המשמעות שלו
עבורך?"
אז כאן התשובה משתנה בין אחד לשני. אך בלי שום ספק, לכולם דבר אחד
משותף: הם מגיעים לקמינו כדי למצוא תשובות. פתרונות לבעיותיהם. מזור למכאוביהם.
פגשתי בחור ספרדי אחד. הוא
סיפר שפוטר מעבודתו שהייתה כל עולמו במשך שנים. הוא עבד בתור מורה לספורט לילדים בבית ספר ומאז מתקשה למצוא עבודה. הוא
הגיע לקמינו כדי למצוא פתרונות. אולי לקבל אנרגיות מהטבע, שייתנו לו את הכוח
להמשיך במסע הזה של החיים. אני חושב שכולנו צריכים את זה לפעמים. לעצור לרגע את
המרוץ ולהתבונן סביב. לחשוב.
הקמינו הוא מאוד אישי. אומנם כולנו הולכים בשביל אחד, בכיוון אחד, ליעד
אחד.
אבל המסע הרוחני שכל אחד עובר הוא אינדיבידואלי. זה לא רק
ההתמודדות הפיזית עם תנאי הטבע. זה גם, ובעיקר, התמודדות רוחנית. ההתמודדות עם העולם המקיף אותך. זה החוזק הפנימי
שלך. האמונה שלך בעצמך וביכולתך לשרוד בעולם משוגע רוויי יצרים. זה מה שאני צריך. שינוי.
היום הצטלבה דרכי עם תומאס ואלמרי! אותם אנשים יקרים שפגשתי בתחילת
הקמינו באסטורגה. זיהיתי אותם מרחוק צועדים יחד. המפגש היה מרגש. שמחתי לראות אותם
והם אותי. שאלו אותי אם אני נהנה ואיך החוויה עד כה. לפי החיוך על פניי, הם הצליחו
להבין את התשובה.
התחלנו ללכת יחד שלושתנו. סיפרתי להם שאת ליל אמש העברתי באלברגה קטן
בעיר מולינאסקה.עיר פסטורלית מאוד יפה וירוקה, מוקפת הרים עם נחל זורם במרכזה. כמו באגדות.
סיפרתי להם על
האנשים שפגשתי בדרך ועל הסיפורים המעניינים ששמעתי.
הם ידעו על מה אני
מדבר. כולנו חלק מאותה חוויה ענקית.
בעודנו משוחחים, אנחנו
עוברים שוב ליד מצבת אבן ועם אבנים מונחות על גביה.
"מהן אותן האבנים
הקטנות המונחות על גבי המצבות המפורסמות?" אני שואל את חבריי.
"האם יש להן
משמעות מסוימת?"
תומאס משיב: "כל
אבן מסמלת כאב רגשי מסוים."
"מה זאת
אומרת?" אני שואל אותו.
הוא ממשיך: "אנשים
מגיעים לקמינו במטרה להירפא, להיטהר, לשכוח ממשקעי העבר המכאיבים ולהמשיך הלאה
לחיים חדשים. זאת המשמעות של עולה הרגל."
"אז איך עובד
התהליך?"
"זהו מנהג
מפורסם בקמינו" אומר תומאס. "בתחילת המסע, אנשים לוקחים איתם מספר אבנים
כמספר החוויות בחייהם שהותירו בהם צלקות או רגשות כואבים. במהלך המסע, הם נזכרים
באותן חוויות שליליות ומנסים להסתכל עליהן בצורה אחרת, מזווית אחרת, על מנת לפתור
את הבעיה ולהתנקות."
"הבנתי. אז
ברגע שהצליחו להתגבר על אותה חוויה, הם משאירים אבן אחת על אחת המצבות שבדרך, נכון?"
"בדיוק",
אומר תומאס. "ברגע שהם מוכנים מספיק נפשית לשחרר את הרגש הכואב מהמערכת, הם
משאירים אותו בצורת אבן על המצבה וממשיכים הלאה. האבנים, כמו אותן רגשות, הן
כבדות. לכן בכל פעם שאתה משחרר אבן אחת בדרך אתה נעשה קל יותר.
זהו תהליך עוצמתי
מאוד וסמלי מאוד."
מדהים. הצלחתי
להבין על מה תומאס דיבר. זה באמת מה שהקמינו עושה לך, גם אם אתה לא ממש מתכוון
לכך. הוא עוזר לך להשלים את עצמך. כמו פאזל המפוזר לאלפי חלקים.
זהו אכן מסע רוחני.
תרפיה לנפש.
אחרי יום ארוך של
הליכה הגענו לאלברגה בקאקאבלוס. אחרי מנוחה ומקלחת קצרה הלכנו לאכול במסעדה
המקומית. החיבור בינינו טוב. אנחנו מדברים על הכול. אנחנו גם צוחקים הרבה וזה הכי
חשוב. האווירה היא שמחה וחיובית.
שעות המנוחה בסוף
כל יום הן מאוד חשובות. לא רק כדי להרגיע את הגוף והנפש. אלא גם לחזק את
הקשרים שיצרנו עם האנשים במהלך הקמינו. מעין זמן איכות של העולים לרגל. זאת הרגשה
מאוד טובה. באופן טבעי אנחנו מתעניינים אחד בשני במוצא ובתרבות. משתפים בחוויות אישיות,
מספרים סיפורים. ישנים באותו חדר, אוכלים מאותו שולחן, צוחקים הרבה. ממש חיים ביחד
כקהילה. זה מחזק אותך.
חזרנו מהמסעדה
עייפים אך מרוצים. נכנסתי לחדר ופשוט צנחתי על המיטה תוך כדי פליטת אנחה משחררת. הרגשתי
זרמים ברגליים. צעדתי היום הרבה. כפות הרגליים, במיוחד מאחורה מעל העקבים, כואבות
תופת. בגלל זה אני צועד לאט. לפעמים גורר את עצמי. אבל החוויה מחפה על הכול.
כבר שלושה ימים אני בקמינו ולא רוצה שייגמר. קבעתי עם תומאס ואלמרי
לצאת ב-6 בבוקר מהאלברגה. הכול כבר מוכן לקראת מחר. עוד נופים יפים, עוד כפרים
עתיקים. כיף.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק