מסע
אל הלא נודע - קמינו דה סנטיאגו
בחרתי באסטורגה בתור נקודת ההתחלה שלי בגלל שלוש סיבות:
1) העיר קרובה יחסית למדריד. תענוג.2) המרחק ממנה לסנטיאגו עומד על כעשרה ימים. כמו שרציתי.
3) השמועות אומרות שמאסטורגה עד לסנטיאגו הנוף רק הולך ומשתפר. מצוין!
תחנה מרכזית. בוקר קריר במדריד. הטמפרטורה עומדת על 18 מעלות. אני מקווה
שגם בקמינו מזג האוויר יהיה כך ועם הרבה שמש. למרות שהתחזית לא מבשרת טובות ושיש
הרבה גשם. אך אני מקווה לטוב. תופס אוטובוס ויוצא לדרך.
...........................................................................................................................................
"מה לעזאזל אני עושה פה?? ועוד לבד?!!"
"מה קשור עכשיו באמצע החיים לצאת ולעשות טרקים בעולם?"
"האם אני עושה את הדבר הנכון? אולי טעיתי איפשהו בדרך? אולי מיהרתי מדי? איך אני אסתדר? מדוע, למה, כמה ואיך...?????"
אוווופפ די! זהו. פה אני עוצר. אני חייב להוציא ממני את כל המחשבות
השליליות האלו. להיות נקי, לחשוב נקי. אני חייב לשכנע את עצמי שיהיה בסדר, שהכול
לטובה. הרי אני כבר פה. הגעתי לאסטורגה. אין דרך חזרה. "קדימה, תתאפס על עצמך
וצא למסע של חייך. לך תדע מה יוליד יום".
נרגעתי. באמת שאני לא יודע למה לצפות. אני מרגיש שמשהו טוב עומד לקרות
אך לא יודע מה הוא. אי הוודאות הזאת יכולה לשגע אותך אך גם לסקרן אותך בו זמנית. פחד,
דאגה וחוסר אונים מהולים בשמחה, התרגשות וציפייה. תחושה פתלתלה כזאת שמצד אחד
מוזרה ומלחיצה אך גם מאוד נעימה ומלטפת. ככה אני יוצא לדרך.
"גם
מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן"
לאו דזה
– פילוסוף סיני
24.9.12
תחנה ראשונה: אסטורגה
שעת צהריים. אני מגיע לאלברגה, מטפס גרם מדרגות קטן ונכנס פנימה. הסגנון
של המקום מזכיר לי את ההוסטלים בדרום אמריקה. בלובי הקטן מקבלת את פניי פקידת
הקבלה בברכת "ברוכים הבאים". אני אומר לה שהגעתי לעשות את הקמינו דה
סנטיאגו. היא מחייכת ואומרת "מצוין" ומבקשת לקבל את הדרכון שלי. מסתבר
שכדי להתחיל את המסע, עליי לרכוש קרדינסיאל (Credincial)
– דרכון צליינים. רק כך אני אחשב פרגרינו (Peregrino)
– עולה רגל רשמי.
אני משלם לה ופותח את הקרדינסיאל המקופל שנפתח בצורת אקורדיון. אני רואה
כי הדרכון מחולק לתאים רבים, קטנים וריקים. אני שואל את הפקידה לפשר הדבר. "בכל
תא עליך לחתום עם חותמת מיוחדת שנמצאת בכל תחנה בה תבקר לאורך המסלול", ענתה.
"אתה חייב לצבור כמה שיותר חותמות כדי לקבל את התעודה
הרשמית."
- "תעודה?" אני שואל בפליאה.
"כן, שצעדת את סך הקילומטרים הדרושים להליכה בקמינו. מעין תעודת
הערכה על מעשיך.
זהו האישור הרשמי שעברת את המרחק הרב בהצלחה והגעת לסנטיאגו."
- "מדהים".
אני הופך את הקרדינסיאל.
מאחורה מופיעה מפה קטנה עם מספר הקילומטרים
בין כל תחנה ותחנה בקמינו. אני מתרגש. יש למה לצפות.
אני מקבל מפתח ועולה לחדר.
החדרים פה משותפים לכל הפרגרינוס. קיבלתי מיטה
בחדר קטן ובו 2 מיטות קומתיים מסודרות בצורת האות רי"ש. אני נכנס, מוריד את
התרמיל הכבד מעליי, ומתיישב על המיטה התחתונה הריקה מולי. בבדיקה ראשונית אני מזהה
שלושה תרמילים נוספים. אני הרביעי והאחרון. במיטה התחתונה השנייה מולי, אני רואה אישה קוראת ספר להנאתה. אנחנו
אומרים אחד לשני שלום. "אני עידן", הצגתי את עצמי. "נעים מאוד אלמרי",
השיבה בחיוך. אנחנו מחליפים כמה מילים. היא מדרום אפריקה, בשנות ה-40 לחייה
והתחילה את הקמינו לפני מספר ימים.
"אני מישראל וזה היום הראשון שלי כאן", אמרתי.
"אווו יפה!", הגיבה בהתלהבות. "לא יצא לי לפגוש
ישראלים עד עתה. בהצלחה!".
בעוד אנחנו מדברים, נכנס לחדר בחור גבוה, לוק אירופאי, נראה בערך
בגילי. "שלום, אני תומאס", אמר לי באנגלית עם מבטא גרמני קל. "נעים
מאוד, עידן". אנחנו לוחצים ידיים. תומאס כבר תקופה בקמינו. הוא התחיל בצרפת לפני מספר שבועות ועכשיו הוא
באסטורגה. השעה הייתה אחר הצהריים ובדיוק הוא חזר ממקלחת אחרי יום ארוך של
הליכה. "כנראה שככה זה בקמינו", חשבתי לעצמי. יום יום הולכים ומסיימים את
היום במקלחת ומנוחה. מעיר לעיר, מכפר לכפר, מאלברגה לאלברגה. כנראה שזה מה שצפוי
לי בעשרת הימים הבאים.
יש גם עוד אישה אחת בחדר. בערך בגיל של אלמרי. קוראים לה קים, מקנדה. גם
היא מטיילת תקופה ונראה שהיא נהנית מכל רגע. היא פעילה ואוהבת לצחוק. גם אחרי יום
ארוך ומעייף בקמינו.
................................................................................................................................
אני לוקח איתי את היומן שהבאתי מהארץ ועולה לקומה העליונה. שם במרפסת
הגדולה, אני מתיישב על כיסא ומניח את רגליי על הכיסא שמולי. יש עוד אנשים איתי וכל
אחד עסוק בעניינו. שקט.
אני פותח את היומן ומתחיל לכתוב: "הגעתי לאלברגה. אני הבחור החדש
כאן ובראש די טוב. מסתבר שיש כאן המון אנשים מכל העולם. עושה חשק לדבר איתם ולהכיר כמה
שיותר. יש לכולם מטרה אחת משותפת וזה להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה."
השעה היא בין ערביים והשמש מתחילה לשקוע. אני מרים את ראשי וצופה על הנוף
מסביב.
העצים נצבעו בגוונים עדינים של כתום וורוד. האווירה מיסטית. אני מסתכל
על האנשים סביבי. הם מבשלים, מכבסים, קוראים ספרים, נחים, מדברים. לא לחוצים. נראה
שיש לכולם את כל הזמן שבעולם. זה מדבק. יש משהו כאן. באוויר, בשקט. אני נכנס לזה...
לאחר רגע או שניים, אני חוזר ליומן וממשיך לכתוב: "מחר זה היום
הראשון שלי בטרק. כולי בהתרגשות וציפייה. הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה וסוף סוף הוא הגיע. אני משתוקק כבר להגיע לטבע. אני חייב טבע
והרבה. לנפש.
מחר אני קם מוקדם, מתארגן ויוצא לדרך. שיהיה לי בהצלחה!"
"החיים הם מתנה, לכן שווה לתעד
אותם"
רובין שארמה, "המנהיג הטבעי"
7 בבוקר. אני מוריד השמיכה מעליי ומתאושש. אלמרי, תומאס וקים כבר ערים ומתארגנים.
קדימה
יוצאים לדרך!
אחרי התארגנות
זריזה אני מתחיל להתלבש. קודם הגטקס, עליו אני לובש מכנסי דגמ"ח. חולצה ארוכה דקה,
פליז מחמם מבוליביה ונעלי טרקים מ"למטייל". צעיף, כפפות, כובע צמר עליי.
גם חליפת סערה. למקרה של גשם. המוצ'ילה על גבי. מצלמה ב"שלוף". אני
מוכן.
"מרגיש כאילו
אני יוצא למלחמה ולא לטרק", צחקתי.
גם קים צחקה.
.................................................................................................................................
שלושת שותפיי לחדר
כבר יצאו לדרכם. כל אחד מהם כבר מטייל עצמאית תקופה והם כבר למודי ניסיון בקמינו. בשבילי
זה היום הראשון שלי לכן אני רוצה להתאקלם לאט. בזמן שלי. רוצה לזכור את הרגע
הזה.
אני יוצא מפתח
האלברגה ויורד במדרגות. בחוץ חשוך וקר. זהו הרגע בו אני מתחיל במסע שלי. זהו רגע
שאני חייב לתעד. אני מפעיל את המצלמה, מעביר למצב וידיאו ומתחיל לדבר: "השעה עכשיו 8
בבוקר, שעון ספרד. אני נמצא כרגע באסטורגה. זה היום הראשון שלי לקמינו, אז החלטתי
לצלם את זה בווידאו. קדימה לדרך. תאחלו לי בהצלחה."
אני מחזיר את
המצלמה לנרתיק ומסתכל סביב. אני באמצע הרחוב. איך אדע לאן הולכים? מה הכיוון? את
מי אשאל? אין נפש חיה מסביבי. המטיילים כולם כבר יצאו לדרך.
אני מרים את ראשי
ומבחין בשלט כחול עם סמל צהוב במרכזו בצורת צדפה. הנה מצאתי!
אני זוכר שקראתי על
זה באינטרנט. הצדפה היא הסמל של הקמינו. אני לא בטוח כל כך למה, אך אין זה משנה
עכשיו. עליי ללכת בעקבות הצדפה והחצים הצהובים. כך אדע שאני בכיוון הנכון. גם בלי
מפה. קראתי שהסימנים האלה פזורים לאורך כל הקמינו עד לסנטיאגו. עם השנים המסלול
הפך לאתר מורשת עולמית ולכן החליטו להסדיר אותו למטיילים הרבים.
"מעולה!"
כעת אני מרגיש
בטוח. גם אם אאבד את דרכי, אדע שכל שעליי לעשות הוא לחפש את החץ הצהוב.
הוא כבר יוביל
אותי בדרך הנכונה.
אני מתחיל ללכת. האוויר
קר. המשקל על הגב כבד. אך אני שמח. סוף סוף זמן לעצמי. לבד.
שקט סביב. רק את
צעדיי אני שומע. אני הולך בקצב מהיר אבל לא מהיר מדי. לא מכביד על עצמי. משתדל
ליהנות מהרגע. מהחוויה.
לאט ובהדרגה אני
יוצא מהעיר ומתקרב לבתים נמוכים יותר. אוטוטו אני בטבע. מתחיל לרדת גשם ואני רעב. הרי
אני הולך כבר משהו כמו שעתיים ללא מזון. אני מבחין במספר פרגרינוס שנכנסים לפונדק
דרכים קטן. זהו בית כפרי עשוי אבן ועץ. בפנים האווירה חמימה ונעימה. סנדוויצ'ים,
קרואסונים, עוגות ושתייה מוצגים על הבר. אני מוריד את המוצ'ילה, מתיישב, ואוכל
משהו קליל. אני גם קונה לי בננות וחטיפי אנרגיה להמשך המסע. מי יודע מתי אגיע
לפונדק הבא. מים יש לי בשלוקר
שנמצא בתוך המוצ'ילה. 3 ליטרים של מים מספיקים לכמה קילומטרים טובים. במידה ונגמר,
ממלאים מחדש במעיינות שלאורך הקמינו.
אני יוצא מהפונדק
וממשיך ללכת. כעבור מספר מטרים אני מגיע לשביל חצץ. הטבע נפתח בפניי. אין מאושר
ממני. בתחילת השביל מופיעה מצבת אבן גדולה
ועליה חצובה צדפה. הקמינו זה כאן.
אני בדרך הנכונה.
"לפעמים
אתה מוצא
את עצמך באמצע שום מקום,
ולפעמים באמצע שום מקום אתה
מוצא את עצמך"
ג'ון מיור – פילוסוף של הטבע
אני הולך עוד כמה
עשרות מטרים מתחילת השביל וזורק מבט חטוף לאחור. מצבת האבן רחוקה כעת. רק נקודה
זוהרת באופק. ככל שאני מתרחק יותר מהעיר, מהציוויליזציה, אני מרגיש קורן יותר. מחוזק
יותר.
הטבע תופס עוד נפח
בשדה הראייה וממלא אותי. אני סוקר את השטח מימיני ומשמאלי ומחייך מאוזן לאוזן. בכל
השטח המישורי סביבי נראים עצים ושיחים גדולים. מימיני במרחק, למרגלותיו של רכס
הרים ירקרק, כפר מקומי קטן. קרני השמש חודרות מבעד לעננים ומאירות את פניי. אני
מסתכל מעלה ומבחין בקשת מרהיבה. כמו בהזמנה.
אושר. אין לי מילים
אחרות לתאר את מה שאני עובר כעת. את מה שאני רואה. כמה זמן שחיכיתי לרגע
הזה!
אני עוצם את העיניים
ומסניף את הריח של הטבע לריאותיי. ריח טהור של צמחייה ירוקה ולחה בבוקר קריר של
סתיו. אני מרגיש חופשי. בטוח. ללא דאגות.
אני תוחב את ידי
לכיס מכנסיי ומוציא את נגן ה-MP3. חייב לתבל את האווירה
בניחוח נוסף.
מוסיקה. מנגינה יפה
שתתחבר בהרמוניה מושלמת עם היצירה הזאת של הטבע. אני מחבר את האוזניות ושם
באוזניי.
אניגמה.
"Return
to innocence"
זו הבחירה שלי.
המוסיקה מתחילה
להתנגן בתוכי. הקצב משתלב עם פעימות הלב בעודי צועד. המצב רוח מרומם.
החוויה
מושלמת. יש קסם ברגע הזה.
מלפניי ומאחוריי אני רואה פרגרינוס נוספים. אני בקמינו
רשמית. עולה לרגל מן המניין.
הדרך עוד ארוכה. כבר
עברתי מספר קילומטרים מאז שיצאתי מפתח האלברגה באסטורגה.
הרגליים עייפות אך
ממשיכות מעצמן. המוצ'ילה כבדה ולוחצת. מדי פעם אני קופץ ומסדר אותה מחדש על כתפיי
לנוחות. אני שומע את צעדיי בקרקע.
הגוף מתחמם ואני מחליט
להוריד את הפליז ולקשור אותו מסביב למותניי. החולצה הרטובה מזיעה מרעננת את גופי
באוויר הקר והנעים. אני נושם ונושף בקצב מהיר ואחיד. מדי פעם יש טפטוף אך לא משהו
שמפריע. אני נהנה.
השביל מאוד מסודר. החצים הצהובים מופיעים כל כמה מאות מטרים, להאיר את
הדרך בפני הצליינים הרבים. בדרך כלל ניתן לראות אותם על גבי שלטים לצד הדרך או
אפילו בצורת גרפיטי על קירות הבתים בכפרים ובערים. גם את הצדפות, סימן ההיכר של
הקמינו, ניתן לראות. בדרך כלל הן מופיעות על גבי מצבות האבן הממוקמות בכל מספר
קילומטרים לאורך הדרך. ישנן מצבות עליהן מופיע מספר. זהו מספר הקילומטרים שנותר
ללכת עד לסנטיאגו - היעד הסופי של המסע. לי נשאר עוד הרבה.
אך יש משהו באמת מעניין במצבות האלה. אני מזהה הרבה מצבות עליהן
מונחות אבנים קטנות. זה מזכיר את המנהג היהודי. אך לקמינו אין כל קשר ליהדות. או
לפחות לא לנראה לעין. אני מקווה שהתשובה תתבהר לי בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה