"כשהלכתי
לבית הספר, שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.
אמרתי: 'מאושר'. אמרו לי:
'לא הבנת את המשימה'.
עניתי: 'אתם לא הבנתם את החיים'."
ג'ון
לנון
4.10.12
תחנה סופית!
סנטיאגו דה קומפוסטלה
20 קילומטר. זה כל מה שנותר. ההליכה רגועה. הרגליים כואבות. הראש
חושב. למה אני אמור לצפות? מה אני אמור לעשות כשאגיע באמת סוף סוף לסנטיאגו?
לקתדרלה? הרגשות מתערבבים לי עכשיו. אני שמח ועצוב בו זמנית. קשה לי להשלים עם
זה. אבל זה אכן סוף המסע שלי. הגוף כואב, אבל אני אעשה את זה. אני חייב לעשות את
זה. להוכיח לעצמי שאני מסוגל. הרי בשביל זה יצאתי למסע הזה. "קדימה עידן, אלה
הקילומטרים האחרונים", הפצרתי בעצמי. "עוד פחות מ-6 שעות ואתה שם. אל
תתייאש!"
אני ממשיך ללכת, אך צריך חיזוק. מוסיקה. מוסיקה שתיתן לי מוטיבציה
להמשיך. אני מחבר את האוזניות ומאזין לכל מה שעולה על רוחי. החל משירים
ישראלים ולועזיים ועד למוסיקת עולם ונעימות מסרטים שאני אוהב. השירים מעוררי השראה.
המנגינות מלאות ברגש. הצלילים קצביים . הם מלווים אותי בדרכי ומכניסים אותי
לאווירה הנכונה. זה עובד.
אני מטפס במעלה הגבעה ועוצר בפסגה. אני מסתכל קדימה ואז אני רואה אותה
מרחוק.
סנטיאגו דה קומפוסטלה. פרושה לפניי כמו שטיח מקיר לקיר. הגעתי.
נותרו לי קילומטרים אחרונים עד הקתדרלה. אני יורד את הירידה הארוכה של
הגבעה, במהירות אך בזהירות, כדי לא לפצוע בברכיי. אחרי עוד מספר קילומטרים אני
נכנס לעיר. בצד שני של הכביש אני מבחין בשלט. "Santiago".
............................................................................................................................
המוצ'ילה מכבידה על גבי אך זה לא הזמן לעצור. אני חייב להגיע לעיר
העתיקה של סנטיאגו שם נמצאת הקתדרלה. החיצים הצהובים והצדפה לא נוטשים אותי לרגע. הם
מובילים אותי היישר לתחילת העיר העתיקה. הבתים המודרניים הנמוכים נהפכים בהדרגה
למבנים עתיקים וגבוהים. מבנים בעלי ארכיטקטורה ציורית ויפיפייה המעוטרים בצלבים ובפסלים
של קדושי הנצרות. סגנון ימי הביניים של אירופה. עוד קצת והגעתי.
השמיים כחולים השמש זורחת. מזג אוויר מושלם. אני מתחיל לרדת במורד השביל
העשוי אבנים עתיקות. לפניי בהמשך מופיע שער גדול המזכיר את שער יפו בכניסה לעיר
העתיקה בירושלים. זהו הפתח לרחבת הקתדרלה. המון אנשים מסביב. מקומיים, תיירים וגם אנחנו, הצליינים. עם התיקים
עלינו אנחנו הולכים לכיוון השער. כבר מסיימים.
שם בשער, בין האבנים העתיקות והתקרה המקומרת, מקבל את פנינו בחור צעיר
המנגן על חמת חלילים.
Bienvenindos peregrinos!ברוכים הבאים עולי הרגל!
אני נכנס בשער ויוצא בצדו השני. מולי נגלית כיכר ענקית בגודל של מגרש
כדורגל. הכיכר מוקפת במבנים ישנים. אני ממשיך ללכת למרכז הכיכר ואז מסתכל לשמאלי. הנה היא!
במלוא הדרה ותפארתה...
הקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה
אני עומד מול הקתדרלה ופשוט בוהה בה במשך דקות ארוכות. מתפעל מהיופי
שלה. חוקר כל פסל ועמוד המקשטים אותה. אני נשען על מקל ההליכה שלי ומניח
עליו את ראשי. ממשיך לבהות ביצירה שמולי. מתחיל לעכל שהגעתי אל היעד המיוחל סוף כל
סוף.
"עשיתי זאת", אני אומר לעצמי. "הגעתי לתחנה האחרונה
במסע שלי."
עשרה ימים הגיעו לקיצם. מרגש מאוד, וגם עצוב קצת. זה מה שרציתי לעשות
וזה גם ענה על כל הציפיות שלי. היה מאתגר פיזית, לפעמים גם נפשית, אבל זה היה שווה
את זה.
השעה 12 בצהריים. הגעתי בדיוק בזמן למיסה. אולי אפגוש את תומאס ואלמרי
כאן. וגם אם לא, אני מקווה לפחות שאפגוש מישהו מבין עולים הרגל שפגשתי
במהלך המסע. מישהו שדיברתי אתו והיינו שותפים לחוויה. מישהו לחלוק עמו את הרגע
המיוחד הזה.
אני עולה במדרגות האלכסוניות ונכנס דרך דלת הענק. פנים הקתדרלה עצום
בגובהו ובממדיו. המוני אנשים בפנים. חלקם עומדים וחלקם ישובים על שורות העץ אל מול
ההיכל המוזהב הגדול שבמרכז הקתדרלה. ברקע מתנגנת תפילה נוצרית עדינה ושקטה. אווירה מיסטית במקום.
עם התרמיל על גבי ומקל הנדודים בידי, אני מתהלך בשקט ובאיטיות בין
המתפללים. צולע קצת, כואב, עייף מהיום. מסתכל על כולם ומנסה להרגיש את הרגע. אני
מזהה גם מספר צליינים שאני מכיר. אומנם לא יצא לנו כל כך לדבר חוץ מ"שלום"
אחד לשני במהלך הקמינו. אך אני צעדתי איתם באותה דרך, אכלתי איתם מאותו שולחן,
ישנתי איתם באותו החדר – הרגשתי קרוב אליהם. מחובר אליהם. כמו אחים למסע.
אני עובר ליד אחד מהם. הוא מסתכל עליי, מחייך ולוחץ לי את היד. הרגשתי
שזאת לחיצה אמיתית, מהלב. לחיצה עם הרבה כבוד והערכה. הוא מברך אותי ואומר לי "כל
הכבוד! ברכות!" באנגלית ובספרדית. זה ריגש אותי, שמחתי מאוד. אני מברך אותו חזרה
וממשיך לצלוע את דרכי בשקט בין הצליינים. אני לוחץ ידיים עם כולם, גם עם אלה שאני
לא מכיר.
המבט בעיניים של כולם משותף הוא: כולנו חולקים את אותו הסוד. היינו
שם. כולנו חצינו את אותו ים סוער. ביחד. בטוב וברע, במר ובמתוק. ללחיצות הידיים
נוספו טפיחות אוהבות על השכם. כל הכבוד לנו, עשינו זאת!
"השאר
כל אדם שדרכך הצטלבה בדרכו אדם טוב יותר, מאושר ונלהב יותר משהיה לפני שפגשת אותו.
תראה מה יקרה לחיים שלך"
רובין
שארמה, "המנהיג הטבעי"
אני ממשיך מעט ופוגש בצליין ספרדי מוכר יותר. אדם כבן 40, מאוד חביב וסימפטי.
הוא עומד עם המוצ'ילה על גבו ופניו להיכל. אני זוכר אותו. נפגשנו לזמן
קצר בקמינו ודיברנו רבות על ההיסטוריה של העם היהודי בספרד. אני זוכר שהתרגש לדבר
איתי כי אני יהודי ישראלי שחוצה את הקמינו וחשב שזו מעין סגירת מעגל בעקבות גירוש
ספרד שקרה לפני מאות שנים.
אני שמח לראות אותו. הוא מבחין בי, ועם חיוך גדול על הפנים אנחנו מתחבקים
כמו אחים שלא ראו אחד את השני 30 שנה. הרגשתי המון אהבה בחיבוק שלו. "כל הכבוד אחי!" הוא אומר לי בספרדית.
הרגש גבר ודמעות החלו
להציף את עיניי.
הרגע הזה ייחקק לי בזיכרון, כי זהו רגע שטומן בתוכו רגשות של מסע שלם.
החיבור האנושי. אלו רגעים שקשה להסביר אותם במילים.
יש הרבה אהבה בין הצליינים. במהלך הקמינו אתה פוגש אנשים מכל העולם. אנשים
שלא נתקלת בהם בעבר, וסביר להניח גם שלא תיתקל. אנשים שאתה לא מכיר. יוצא שאתה
נפתח בפניהם ומדבר איתם כאילו אתם חברים שנים. וגם הם אליך. אני לא יודע איך המסע שלי היה נראה בלעדיהם, ובלעדי תומאס ואלמרי
בפרט. הם הפכו את המסע הזה להרבה יותר מיוחד מכפי שהוא.
הקמינו הזה עשה לנו משהו.
קשה לי להצביע עליו ולהגיד מה זה בדיוק.
אבל אני מרגיש משהו. אי שם עמוק בפנים.
כעת, בסוף המסע שלי, הרגשות חיוביים מאוד. אני מרגיש רגוע, שלו, מאושר.
עצוב שזה נגמר, אך אוהב ובעיקר גאה, עם הרבה כבוד. גאה בעצמי ובמי שאני. גאה
שהצלחתי לעבור את הקמינו עם כל הקשיים שבדרך, הפיזיים והמנטליים. גאה שהצלחתי ליצור
חברויות עם אנשים מכל העולם. גאה שהצלחתי לאהוב אחרים ולקבל אהבה בחזרה. גאה בעצמי
שנתתי כבוד לאחרים למרות השוני העצום בינינו. גאה בעצמי שאני חזק נפשית ובעל
סיבולת ארוכה. גאה שאני אדם מאמין, שבלעדיי האמונה היה לי קשה עוד יותר לעבור את
הקמינו בשלום. גאה שעשיתי משהו מאוד משמעותי בחיי.
אני אוהב את ספרד, אוהב את הקמינו דה סנטיאגו, אוהב את הטבע, אוהב את
הנופים, אוהב את האנשים, ובעיקר אוהב. אני מאושר. כל מה שחלמתי עליו התגשם. אני חושב על הבית ומאחל שכולנו נאהב אחד את השני ונכבד אחד את השני,
למרות השוני והמחלוקות, באהבה ובאחווה. שנדע רק אושר, שלום ללא מלחמות ובשורות
טובות. קמינו דה סנטיאגו עבורי הסתיים.
"אתה רוצה להתפלל?" שואל אותי הצליין הספרדי החביב שלצדי.
"אני לא יכול אחי", אני עונה לו. "אני יהודי. אנחנו
מתפללים בבתי כנסת."
"אכן אתה צודק", הוא אומר.
אך אני חושב על זה. אולי בכל זאת כדאי שאתפלל. תפילת הודיה קצרה. לאלוהים
שלי. הרי בכל בוקר, לפני שהייתי יוצא לדרכי, הייתי מתפלל את תפילת הדרך
לשמירה והגנה. אני מרים את ראשי השמימה, עוצם את עיניי ומתחיל להתפלל. אני מודה לו ששמר
עליי לאורך המסע והביאני בשלום עד הלום. שהעניק לי את האפשרות לחזות ביופי של
יצירותיו: הנופים והטבע. שנתן לי את הכוח להתגבר על כל המכשולים שבדרך. שנשאתי חן בעיני
אנשים. שגרם לי להכיר את עצמי טוב יותר.
............................................................................................................................
חזרה לקתדרלה. שם, בהיכל המוזהב, החלו בטקס המיסה המסורתי. אני מבחין
בקבוצת נזירים, כמדומני, לבושי ברדס, מושכים בחוזקה בקצה חבל עבה מלמעלה למטה. החבל
תלוי מהתקרה הגבוהה וקצהו האחר מחובר לבוטאפומיירו (Botafumeiro).
זהו מעין כלי מתכתי, הגדול מסוגו בעולם, המכיל גחלים וקטורת. המשיכה בחבל נועדה
לנדנד את הכלי מצד לצד ולהפיץ את הקטורת שבתוכו ברחבי הכנסייה. העשן והריח הנעים מתחילים
למלא את חלל הפנים הגדול. אני עומד מצלם את המנהג המסורתי וכעבור מספר דקות פונה
לצאת מן הקתדרלה אל הכיכר המרכזית.
בחוץ אני רואה עוד צליינים. חלקם הגיעו זה עתה מן המסע הארוך. חלקם
נחים על רצפת הכיכר החמימה. אני חוזה גם במפגשים מרגשים בין הצליינים. חיבוקים,
נשיקות, שמחה. אפילו דמעות של אושר היו שם.
אז ראיתי אותם בקצה הכיכר.
כמו שקבענו. תומאס ואלמרי עומדים ומחכים
לי. התחבקנו, התרגשנו, שוחחנו והצטלמנו.
את היום הזה חייבים לתעד.
אוקיי. זה הזמן לקחת את ה"קומפוסטלה" - התעודה הרשמית המציינת
את סיומה של העלייה לרגל. אנחנו ניגשים למשרד הצליינים הממוקם ליד הקתדרלה. כשדרכון
הצליינים בידינו וההתרגשות בליבנו, אנו ממתינים בתור הארוך לקבלת התעודה המיוחלת.
לכשמגע תורי, אני ניגש אל אחד הפקידים היושב מאחורי הדלפק. הוא מבקש
ממני את שמי ואת הקרדנסיאל – דרכון הצליינים. הוא פותח את הדרכון ובודק את החותמות,
שאכן עברתי את המרחק הדרוש לקבלת ה"קומפוסטלה". כעבור דקות ספורות הוא
מושיט לידיי מסמך.
אני בוחן את המסמך מצדדיו. סוג של קלף עתיק המכיל עיטורים נוצריים
מסורתיים וטקסט בלטינית עם שמי המלא חתום עליו ותאריך ההגעה שלי לסנטיאגו.
ה"קומפוסטלה" בידיי!
מדהים. יישר כוח. הכל בעזרת כוח הרצון שלך, נחישותך והתמדתך. בטוח שאתה אדם טוב, ואחרי המסע הזה אתה טוב יותר, ושמח יותר. אשריך, שהלכת מסלול זה.
השבמחקוואו רב תודות לך! מרגש ומחמם לי את הלב מה שכתבת. תודה שקראת.
מחק