קמינו דה
סנטיאגו
החיפוש אחר
משמעות
מסע.
אני כל כך אוהב את המילה הזאת. עבורי זו מילה שמסמלת שינוי, התפתחות, גילוי עצמי, הכרה ביכולתך.
כשחושבים על זה, במסע ישנם שלושה מרכיבים:
1. המרכיב הפיזי - כשאתה צועד יום יום, עם משקל על הגב, עשרות קילומטרים.
זהו הכלי שיעזור לך להגיע ליעדך.
2. המרכיב החווייתי - האנשים שאתה פוגש, המקומות שאתה עובר, הנופים שאתה רואה.
זהו התוכן שאתה יוצק לתוך הכלי.
3. המרכיב התחושתי – אלו הן הרגשות שעולות בך בזמן המסע.
זהו בעצם המרכיב החשוב מכל - המשמעות של המסע עבורך.
יומן מסע.
זה מה שכתבתי
כשיצאתי לחפש אחר משמעות בספטמבר 2012.באותה תקופה למדתי לקראת המבחנים הקשים לסיום תואר ראשון.
הרגשתי כלוא.
סגור בין 4 קירות בטון שלוחצים עליי ללמוד ולהשקיע כדי שייצא ממני משהו בעתיד.
או ככה לפחות שכנעה אותי הסביבה.
אולם כשסיימתי, הרגשתי סחוט. מרוקן. חלש.
הראש עבד שעות נוספות וזה השפיע עליי.
הייתי חייב להטעין את עצמי מחדש.
לפרוץ החוצה.
לשבור מסגרות.
לראות עולם.
אז מה עושים??
כיוון שאני אוהב טיולים
וטבע התחלתי לחקור באינטרנט אחר טרקים נבחרים באירופה.
משהו קרוב, זול,
כיפי ונוח. מעין הליכה ארוכה כזאת. לראות נופים יפים, אולי גם לפגוש אנשים חדשים.
אך בעיקר רציתי טבע. המון טבע, לנשמה.
לספוג כל כך הרבה מהיופי הזה עד שלא יהיה מקום להכיל.
במילים אחרות, רציתי לעשות את מה שאני אוהב.
.................................................................................................................................
"כדי לשנות את העולם אתם חייבים סיפור
טוב"
ד"ר לאנס ב. קרק, "חוכמת המנהיגות
של אלכסנדר הגדול"
פרק
א' - ההחלטה לצאת למסע
אני בן 28. כבר 5 שנים שאני לומד לתואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים באוניברסיטה.
אני מקדיש את עצמי
ללימודיי בצורה טוטאלית. המבחנים של סוף התואר לא פשוטים בלשון המעטה, אבל אני
חייב לסיים אותם. שלושה שבועות בהם אני מתכונן בבית מרגישים כמו נצח. "קדימה,
עוד פוש אחרון", אני אומר לעצמי. "עוד מאמץ קטן ואתה שם."
אוקי, נשמתי עמוק, אני
עושה את מה שצריך.
מתי כבר אסיים עם
המחויבות המעיקה הזאת ואתחיל כבר לעשות עם עצמי משהו?
כל כך הרבה זמן אני
נמצא בין קירות החדר, בבית, לומד למבחנים. הכול סוגר עליי.
אני חייב לצאת
החוצה, חייב לנשום אוויר. להסתכל על העצים הירוקים, לשמוע את הציפורים מצייצות,
לעצום את העיניים ולשאוף את האוויר הקר והרענן בבוקר סגרירי שכזה שזה עתה יצאה
השמש. אחח כמה שאני מחכה לזה! לשוט במרחבים ירוקי העד. לפרוח. לעוף כמו ציפור. זה
מי שאני.
התחלתי להרגיש רגש
חזק מאוד. אש התחילה לבעור בי. אש שמשתוקקת לפרוץ החוצה.
רוצה חמצן. האש
הזאת היא התשוקה שבי. לטבע, לשקט, לחופש. לעשות את מה שאני אוהב. את מה שבאמת אני
רוצה.
אך רציתי לעשות גם משהו
משמעותי. משהו באמת מיוחד. לא לעשות עוד "סתם" טיול, עוד
"סתם" טרק. הרי העולם מלא בטרקים. איך אני אמצא את מה שאני מחפש?
לא ידעתי מה זה.
אבל הרגשתי.
ידעתי שאני אמצא את
זה.
איכשהו.
......................................................................................................................................................................
"כשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ
לעזרתך"
פאולו קואלו, "האלכימאי"
יולי 2012, סיימתי
את המבחנים. אני יושב עם חבר בבית קפה ברחוב דיזינגוף בתל אביב.
אנחנו מדברים על הלימודים ועל הרצון שלי לצאת לטבע, לנופים ולשקט. "אני חייב מסלול ארוך בן יותר משבוע", אני אומר לו. "אני רוצה הרבה זמן כדי להירגע ולהטעין את המצברים". הייתי חייב את זה לנפש.
מסלול? יש.
הרפתקה? יש.
אך חסר לי משהו. משהו מעבר. משהו ייחודי עם ערך. משהו משמעותי יותר.
משהו רוחני.
– "קמינו דה סנטיאגו?!" אני שואל בפליאה. "מה זה?"
פרק ב' – התארגנות
אנחנו מדברים על הלימודים ועל הרצון שלי לצאת לטבע, לנופים ולשקט. "אני חייב מסלול ארוך בן יותר משבוע", אני אומר לו. "אני רוצה הרבה זמן כדי להירגע ולהטעין את המצברים". הייתי חייב את זה לנפש.
בעצם מה שעשיתי הוא
שחיפשתי עזרה והתחלתי לחשוב בקול איך אני עושה את זה.
על מה לא חשבתי: על
טיול נופים בשוויץ, טרק בגיאורגיה, אפילו לטפס על הפסגות המושלגות של הרי האלפים
והדולומיטים. לכבוש את העולם רציתי! לעשות משהו שבחיים לא עשיתי - לצאת לבד למסע
באירופה. רק אני והטבע בהרמוניה מושלמת.
אבל יש משהו בטרקים
האלה שלא מדבר אליי, שזה "רגיל" מדי.
הרי נופים? יש. מסלול? יש.
הרפתקה? יש.
אך חסר לי משהו. משהו מעבר. משהו ייחודי עם ערך. משהו משמעותי יותר.
משהו רוחני.
ואז זה הגיע. כאילו
משמיים.
תוך כדי דיבור הוא אומר
לי: "למה שלא תעשה את הקמינו דה סנטיאגו?" – "קמינו דה סנטיאגו?!" אני שואל בפליאה. "מה זה?"
כאן הוא מתחיל לפרט.
מסתבר שהוא קרא ספר של הסופר פאולו קואלו בשם "יומנו של מכשף". שם מסופר
על פאולו קואלו עצמו שעשה מסע בספרד הקרוי קמינו דה סנטיאגו – מסע עלייה לרגל
לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago De Compostela) ועבר שם חוויה רוחנית מאין כמוה.
זהו זה!
ראיתי את האור!
אומרים שאין שום
דבר שקורה לנו סתם.
מצאתי את מה
שחיפשתי.
פרק ב' – התארגנות
אני חופר ומעמיק באינטרנט. הופך כל פיסת אבן כדי למצוא כמה שיותר פרטים ומידע על המקום. קמינו דה סנטיאגו (דרך סנטיאגו) קיימת מעל לאלף שנה והיא הייתה אחד משלושת נתיבי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות בימי הביניים, יחד עם נתיבי העלייה לרגל לעיר רומא ולירושלים. הדרך הזאת ארוכה ביותר (כ- 800 ק"מ) ומתחילה רשמית בצרפת, חוצה את הגבול לספרד וממשיכה לרוחב המדינה ממזרח למערב עד לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה – העיר בה נמצאת הקתדרלה המפורסמת שבה, על פי המסורת הנוצרית, קבור ג'יימס הקדוש. בימי הביניים, היא אכן נחשבה למסלול עלייה לרגל לעיר סנטיאגו, אך בעשורים האחרונים הפכה דרך זו לטרק מאורגן, מסודר, נוח ומושלם עבור אוהבי הליכות וטיולים בחיק הטבע.
"מעולה!"
אני מחליט ללכת על
זה ויהי מה.
אני בונה לעצמי
רשימת ציוד ונעזר בכל מה שאני יכול באינטרנט. בתוך כל החיפושים, אני מגיע לאתר: "המדריך
העברי לקמינו דה סנטיאגו". בין כל הטיפים המעניינים המוצעים כאן אני מוצא חלק
המתייחס לחלוקת הימים: חלוקה מוצעת של הקמינו לפי ימי הליכה, רמת הקושי, האטרקציות
בדרך ועוד. זה מה שאני צריך. זה יהיה "המפה" שלי בדרך.
יש לי ניסיון קודם
בטרקים מדרום אמריקה, אך לא יותר מארבעה ימים בשטח. הפעם זה יהיה שונה. אני מחליט
לעשות את הקטע בין העיר אסטורגה שבצפון ספרד וללכת עד לסנטיאגו. המסע הזה הולך
להיות בן עשרה ימים. למרבה המזל, הלינה
היא בהוסטלים לאורך הדרך. אותם הוסטלים נקראים אלברגות, כאשר לילה באלברגה (Albergue) עולה
5 יורו בלבד. זהו מחיר מיוחד לכל העולים לרגל. מה שטוב הוא, שאתה
מגיע לאלברגה לישון ולקום למחרת להמשך המסע. לא צריך לקחת אוהל ולא שק שינה. אם
אצטרך משהו פשוט אקנה שם. תענוג.
אוקי אבל מה עם שאר
הדברים?
בוא נראה: - כושר? יש.
- סחיבת משאות כבדים? עוד מהשירות בגולני.
- תרמיל ונעלי טרקים? מדרום אמריקה.
- תאריך? תחילת הסתיו, סוף ספטמבר תחילת אוקטובר. העונה הטובה.
- כסף? לא צריך הרבה. אני קורא שמוציאים בין 20-30 יורו ביום כולל לינה.
- רצון?? כמובן.
בהצלחה!
.................................................................................................................................
"יש רק כישלון אחד בחיים – לא
לנסות"
רובין שארמה, "גלה את ייעודך"
האמת היא שבתחילה לא
רציתי לצאת לקמינו לבד. אך יחד עם זאת, הייתה לי התחושה שאני מסוגל לעשות את זה.
שאני חייב לעשות את זה. בשביל עצמי. בלי להיות תלוי באף אחד. אני מדבר עם כמה מחבריי
כדי לבדוק מי מהם מעוניין להצטרף. הם לא בראש שלי. מאכזב מעט, אך זו זכותם. לוותר??
"ממש לא! זה החלום שלי", שכנעתי את עצמי.
אני מדבר גם עם
ההורים, שכמובן מתוך דאגה, מנסים לשכנע אותי להישאר בארץ ולסיים עם שתי עבודות
הגמר שנותרו לי בתואר. "אחרי זה צא לטייל", הם אומרים לי. אני מבין אותם. אך
בשבילי זה יותר מ"סתם טיול". אני חייב את זה. אני צריך את זה. אני לא רואה את
עצמי מעביר עוד שנה כדי לסיים עם הלימודים האלה. אני צריך משהו לנשמה ואני צריך את
זה עכשיו. לא אחר כך. אם לא אעשה זאת לא אסלח לעצמי לעולם. החרטה הכי גדולה
היא לדעת בדיעבד שיכולת לעשות משהו בשביל עצמך ולא עשית. לא יכולתי להשלים
עם זה. זה הזמן שלי עכשיו, אין לי זמן אחר.
זו הייתה אותה האש
שדיברה מתוכי.
"אני טס לספרד
לעשות מסע בן 10 ימים בקמינו דה סנטיאגו" אני מודיע לכולם.
- "מה יש לך
לעשות שם?", "מה אתה טס לבד?", "למה 10 ימים?" שואלים
אותי. עכשיו אולי להם זה נשמע מוזר, אבל לי זה ברור כשמש. שום דבר לא יוכל להסיט אותי מן הדרך המקודשת שלי להגיע אל היעד הנכסף. אני יודע שאני עושה משהו בשבילי, לנפש. וזה מבחינתי הכי חשוב. יש גם ששואלים: "מאיפה האומץ?!" אז זהו, שאני לא קורא לזה "אומץ". אני קורא לזה רצון, נחישות, תשוקה. לעשות מה שבא לך בלי לשאול אף אחד. לעשות משהו שאתה יודע שיעשה לך טוב וללכת על זה בכל הכוח. בלי להסתכל לאחור.
אני נוחת במדריד בשעות
הערב. לבד. ארץ זרה, אנשים זרים. מזל שאני עדיין שולט בשפה המקומית. למדתי לדבר
ספרדית עוד בטיול הגדול שלי לדרום אמריקה. אז טיילתי 9 חודשים והצלחתי לשמר את
השפה עד היום, 6 שנים אחרי. לפחות את הבסיס.
אני יוצא משדה
התעופה, עולה על מונית ומגיע למלון שהזמנתי במרכז העיר. לאחר צ'ק-אין קצר, אני
עולה לחדר ונזרק על המיטה. זהו, הגעתי. מקלחת ולישון. מחר בבוקר צריך להגיע לתחנה
המרכזית ולתפוס אוטובוס לעיר אסטורגה שבצפון המדינה.
שם אתחיל את המסע
שלי.
